<h1>שו"ת זכרון יהודה — לרבינו יהודה בן הרא"ש סימן ע"ה</h1>
<h2>דף כו:</h2>
תשובת שאלה גרסינן (בפ"ק) [פ"ב] דע"ז תני ר' אבהו קמיה דר"י המינין והמסורות ואפיקורסין מורידין ולא מעלין פי' מורידין אותם לבור לאבדם בידים היכי דמי מסור המוסר גוף או ממונו ביד ע"א לא מיבעי הנמסר שהוא מותר להציל עצמו להורגו למוסר אלא אפי' כל אדם מישראל השומע מגזם ומתרה בו ואינו מקבל ההתראה חייב להרגו כדאמרינן בקמא בהגוזל בתרא [קי"ז ע"א] ההוא גברא דקא מחוי אתיבנא דחבריה אתא לקמי' דרב א"ל לא תחוי א"ל אין מחוינא ומחוינא הוה יתיב רב כהנא קמי' קם שמטי' לקועי קרי עלי' בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתא מכמר מה תא זה כיון שנכנס למכמר אין מרחמין עליו אף ממונם של ישראל כיון שנפל לידי א"ה אין מרחמין עליו שהשוו המוסר לרודף אחר חבירו להרגו דכיון שאין א"ה מרחמין על ממונו נוטלין היום מקצתו ולמחר מקצתו ולבסוף מיסרין אותו והורגין אותו אולי יודה שיש לו ממון וכי היכי דרודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו כן המוסר ניתן להצילו בנפשו ומש"ה כתב הרא"ש ז"ל בכלל י"ו סי' א' שהורגין אותו אפי' בזמן הזה דאע"ג שבטלו ד' מיתות מיום שגלו סנהדרין היינה דוקא שאין לדון האדם לחייב מיתה על א' מן העבירות שחייבין עלי' מיתה דכיון שאין סנהדרין במקומן אין רשאין לדון האדם למיתה אבל אלו דקחשיב בפ' בן סורר [ע"ב ע"ב] שמצילין אותן בנפשם שאין נהרגין לשעבר אלא להבא כדי להציל הנרדף ממות או מפגע אותם לא בטלו דאין מיתתם תלויה לא בעדה ולא בעדים ולא בהתראה אלא בראיית כל אדם שרואה אותם שחייב הרג [ע"כ] וכן כ' הרמב"ם ז"ל שמעשים בכל יום בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון של ישראל ולמסור המוסרים ביד ע"א להורגם ולהכותם ולמוסרם ביד רשע ע"כ וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שם סי' ג' ששאלוהו על מי שהוחזק במסירות אם מותר למסרו ביד ע"א להרגו והשיב שיכולין שקבל מרבו הר' מאיר ז"ל שאחר שעשה המסור מסירתו אין להרגו בידים אבל ע"י ע"א מותר כיון שהוחזק במסירות ע"כ והחזקה זו אינה בעדות אלא באמתלאות וקול שיצא עליו שרגיל בכך כי ההיא דגרסינן בפ' בתרא דקדושין [פ' ע"א] מלקין על החזקות כדא"ר יהודה הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' משום נדה וסוקלין על החזקות ושורפין על החזקות כדרבה בר ר' הונא דא' איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין ונשרפין זה על זה אמר ר"ש בן לוי משום בר קפרא מעשה באשה אחת שבאת לירושלים ותינוק מורכב על כתפה והגדילתו ובא עלי' והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שהוא בנה ודאי אלא מפני שהוא כרוך אחרי' ע"כ הרי נתברר שהחזקה אינה בעדות אלא בקול או באמתלאה ואע"ג דמדינא דגמרא אין נראה להרגו אחר מעשה היינו דוקא למי שלא הוחזק בכך וכ"כ הרמב"ם [פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"י] עשה המסור אשר זמם נ"ל שאסור להורגו אא"כ הוחזק למסור ה"ז יהרג שמא ימסור אחרים ע"כ כל מי שהוחזק כל שעה ושעה היא לו כשעת מעשה דכיון ששינה ושלש באולתו נעשה לו כהיתר ולא יסור ממנה ומותר להורגו וכ"ש אם יעשה הדבר ע"י ע"א שהוא מותר אפי' אינו בשעת מעשה בהדיא דמורידין ולא מעלין וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל י"ז סימן א'] וז"ל אע"ג דפי' ר"ת שאין הורגין אותן בידים אלא מורידין אותם לבור ולא יוכלו לעלות משם וימותו מעצמם מה שאומרים לע"א להורגו היינה כמו הורדה לבור דאינו עושה מעשה וכן ראיתי בתשובה דמסור אפי' שלא בשעת מעשה מותר לשכור עליו ע"א להרגו עכ"ל ואפי' לא התרו בו כגון שהוא מוחזק מסור א"צ התראה שאין טעם התראה במסור כטעם התראה במיתות בעלמא דטעם התראה בעלמא לר"י ב"ר יהודה כדי להבחין בין שוגג למזיד ומש"ה קאמר דחבר אינו צריך התראה ולענין שלא ימסור ממון ישראל ביד ע"א כל ישראל חברים הם ודאי מזיד הוא ולרבנן דפליגי עלי' דר"י ב"ר יהודה ואמרו דחבר צריך התראה יליף לה מקרא יומת המת שצריך שיקבל עליו התראה ולהתיר עצמו למיתה וזה לא שייך אלא במי שמחוייב אחר עשיית העבירה ומתרין בו שלא יעשנה אבל מסור אחר שעשה מעשה אינו נהרג עלי' לא שייך בי' התראה מההוא טעמא אלא ודאי טעם התראה לגבי מסור הוא שמגזם למסור ממון חבירו הוא משום דגזום ולא עביד הילכך כשמתרה בו שלא יעשה ועודנו עומד במרדו ובהגזמתו ודאי שיעשה מחשבתו ומאז הותר דמו לכל ישראל וכל הקודם להרגו זכה ומטעם זה המוחזק במסור א"צ התראה דלא שייך למימר בי' עביד אינש דגזים ולא עביד ועוד שאין רשאין להתרות בו ויראין ממנו כיון שהוא רשע ומוחזק בכך מזה הטעם כ' הרא"ש ז"ל דאפי' שלא בשעת מעשה כשדנין עליו להרגו אין צריך לקבל עדות בפניו כי הדבר ידוע שמי שהוא מוסר או מלשין הע"א מקרבין אותו להנאתן ואילו הי' צריך לקבל העדות בפניו ולחקור ולדרוש בדינו לעולם לא יעשו ממנו דין כי ינצל ביד ע"א כי אפי' כשאינו סכנה הוא מוסר יחידים ורבים וכ"ש כשראה עצמו בסכנת גופו שימסור ויגלה סתרי רבים ויסכן לכל ישראל ואין לומר כיון שלא התרו בו שמא עשה תשובה כההיא דפ' האיש מקדש [קדושין מ"ט ע"ב] ע"מ שאני צדיק אפי' שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו התם משום חומרא דא"א אמרינן הכי אבל בעלמא לא תלינן שעשה תשובה וראי' מההיא דגיטין פ' השולח [מ"ו ע"ב] ההוא גברא דזבין נפשי' ללודאי אתא לקמי' דר' אמי א"ל פרקן א"ל תנן המוכר את עצמו ואת בניו לע"א אין פודין אותו אלא הבנים משום קלקולא וכ"ש היכא דאיכא קטלא אמרי לי' רבנן לר' אמי והא ישראל משומד הוא דקא חזו לי' דאכל נבלות א"ל אימר לתאבון הוא אוכל והא זימנין דאיכא דאיסורא והתירא קמי' ושביק התירא ואכל איסורא א"ל זיל לא שבקי לי דליפרקינך הרי (זה) שזה היה רגיל בכך מדקאמרינן זימנין ואפ"ה לא תלינן שעשה תשובה ואע"פ שלא היה רע לבריות רק לשמים ולא היה עושה בחטאתו תועלת לגופו לא תלינן שעשה תשובה ואע"פ שלא היה רע לבריות כ"ש המוחזק מסור שהוא רע לשמים ולבריות וגומל תועלת ברשעתו לגופו שאין לנו לתלות שעשה תשובה אדרבא מקילינן בגופו להחמיר ולהציל נפשות אביונים נקיים מספק וכ"כ ר' מאיר מרוטנבורג ז"ל הילכך בנדון זה של יוסף בן שמואל ששאלו עליו אשר היום כמה שנים הוחזק מסור למסור יחידים ורבים בכלל ובפרט כל הקודם להורגו זכה ולא מטעם דרודף את חבירו להרגו שכל אדם חייב להציל הנרדף מידי הרודף אלא כל אדם חשבינן לי' לגבי דידי' כנרדף ממנו כמו שהוחזק ליחידים ורבים ובכל שעתא ושעתא חשבינן לי' כרודף אחריו להרגו אפי' ביה"כ שחל להיות בשבת ולא עוד אלא מי שיכולת בידו להרגו ואינו הורגו נענש על כל מה שיעשה כאילו עשאו הוא וכן שמענו שסקל ר"י הלוי בן מיגש למסור אחד באליסנה ביוה"כ שחל להיות בשבת בשעת נעילה וכ"ש שמחדש כשדנו על בנו קנס ונידוי על שחילל יו"ט גיזם שיעשה שיפרעו לכל זהוב אלף זהובים והביא שופט העיר לפייס הזקנים על בנו ולאחר שדנו הקנס והנידוי ונתפייס השופט התחיל לזעוק יוסף זה ולומר לשופט לא עשו בעבורך כלום ואינך חשוב בעיניהם כל זה להבאיש ריחם בעיניו והוא גדול בעיר שיכול להרוג לקהל ועוד אמרו לנו שהוסיף למסור להכיר פרש א' את יהודי בעל חובו עד שלקחו ולא הי' לו מה לפרוע והלקוהו במלקות ותלוהו כדי ליסרו ואף כי הי' היהודי חייב לע"א מ"מ לא יצא בשביל זה מכלל מסור הרי עמד כמה ימים בעיר ולא תבעו כי לא הכירו ולא הי' תובעו אלמלא זה שמסרו ביד ע"א ועוד כי הוא הפרש אלם ויוסרו ולא במשפט יביאנו וכפשע הי' בינו ובין המות ועוד כי הוגד לנו כי בחיי הרא"ש ז"ל הסכים עם גדולי העיר להרגו אלא שנטרפה השעה ועוד אח"כ הסכימו כל זקני העיר להרגו בעבור עדיות רבות ממסרנות ומלשינות שיצאו עליו ונשאר הדבר שהי' המלך יר"ה אז קטן בשנים ותנן בפ"ק דמכות [ו' ע"א] כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו משפט מות מעידין אנו באיש פ' שנגמר דינו בב"ד פ' ופ' ופ' עדיו הרי זה יהרג הילכך מכל אלו הטעמים יראה שיש לאיש הזה משפט מות וכל המליץ עליו ומדבר בזכותו אסור לספר הימנו וכל המשתדל בהריגתו הרי זה מבער עושי רשעה ועליו תבא ברכת טוב החותמין יוסף ן' קרישפין יעקב בן הרא"ש ז"ל יוסף בר יוסף ס"ט ן' נחמיש משה ב"ר אברהם ס"ט נחמיש.
